אגדה לפסח

הנה משהו שהוא אולי אישי , הנה משהו שאולי אפשר לקרוא לו כתיבה , הנה משהו שאני אתחרט עליו מחר:
מגיל חמש לא אהבתי את חג הפסח. אולי כי בהתחלה אף אחד לא טרח לומר לי שזה חג, בתור ילד קטן פסח היה בכלל דוד. מאז שהייתי בן חמש , ודודו זר הרס לי את ההולידיי-ספיריט לפרק זמן שאפשר לתבוע עליו מליונים , הייתי לחוץ מהרגע שהתחלנו לנקות את הבית. נהייתי עצבני בזמן שכל המשפחה חיפשה חמץ עם נרות וניסתה לשרוף רק את החלקים הפחות מוצלחים בבית. אי אפשר היה להתקרב אליי ברגע שהמשפחה הגדולה התחילה להתאסף.

בגיל חמש , הרגשתי לכמה דקות שאני ממש אוהב את פסח, מצאתי את האפיקומן בבית של סבא וסבתא שלי. זה היה אדיר. אני מצאתי אותו , ולא הבני דודים הגדולים שלי , אפילו לא אחותי הגדולה. ואז הכל נהרס (פאקינג דודו זר).

כששאלו אותי מה אני רוצה לאפיקומן לא ידעתי שאני צריך להגיד אופניים. לא הבנתי את הכח של האפיקומן. הדבר היחיד שידעתי זה שבץ (הצב בץ , הדמות לחיקוי שלי עד לגיל 11) ביקש אגוזים. ברור שאליהו הנביא לא הגיע לשתות את הכוס ששמרנו לו , הצחוק של המשפחה שלי הבריח אותו עד לקוטב הצפוני.
מאז אני יודע שכל שנה השלב הזה יגיע. יושבים כולם סביב השולחן. מישהו ייזכר בסיפור הזה באמצע הסדר , זה בדרך כלל יימשך שתי הברות עד שכל השולחן כבר יידע שהרגע הזה בשנה הגיע - כולם נזכרים באיך הייתי דביל.
מזל שלא שאלתי את ההורים שלי באותו יום מתי דוד פסח מגיע...
השנה זה הולך להיות אחרת. השנה אני יודע מה אני שווה. השנה אני אוהב את הדביל שהייתי וגם את הדביל שאני עכשיו.
השנה אני הולך לשים את האגוזים שלי על השולחן...

אין אלבום יותר טוב מזה עכשיו, דרך אגב:
מייספייס , הורדה , אופצייה שנייה להורדה