העטיפה של האלבום הזה נראית קצת יותר מדי. כבר ראינו עטיפות סרות טעם, ראינו גם עטיפות שבמקום פסיכדליה הציעו משהו שהאחיינית שלי יכולה לצייר יותר טוב. נראה לי שבגלל העטיפה של האלבום הבא לקח לי כל כך הרבה זמן להודות שאני אוהב אותו. האמת, אני ממש ממש אוהב אותו. אבל אולי זה גם בגלל שהוא לא ממש אלבום של גימיקים חד פעמיים שבאים עושים הייפ וממשיכים לכיוון הסל מחזור.
Kohwi הוא/היא אחד הדברים הטובים שקורים עכשיו לכל גל המוזיקה החדשה של אינטרנט+אינדי+אלקטרוניקה. בהתאם לכל שאר הדברים שמתרחשים מסביבנו, המוזיקה מתפתחת במהירות האינטרנט וז'אנרים קמים ונופלים תוך כמה חודשים, אומנים מושפעים מאומנים שעוד לא הוציאו יותר משלושה שירים בטאמבלר ולאף אחד אין כח לשמוע דברים שדורשים עומק (Drone לא מצריך הקשבה, חייבים לעשות משהו אחר במקביל כדי לשמוע את זה).
מצטער חפרתי.
אז מה יש פה? אני אגיד לכם איך אני אעביר את זה הכי טוב - שימו פליי בנגן המובנה של באנדקאמפ פה למטה. אם בא לכם אתם יכולים לקרוא את מה שתירגמתי מהמניפסט שצמוד לאלבום. זה מסביר יופי אבל רק בדיעבד...
מייספייס, הורדה חוקית למהדרין, בנדקמפ.
אני לא ממש זוכר את זה מתחיל. אני רק יודע שאנחנו כאן. ואנחנו שוב. ניפצו קורות לשפע אור על פני הנוף, אם אנחנו הולכים לקרוא לזה כך. הבחור המבוגר ובתו מתעקשים שאנחנו לולאה בזמן עכשיו. הם רק חצי צודקים. אני צופה בציפורים נעות על פני השמים. הם איך שאני מבחין בהן לראשונה. הזמן הוא משחק אחורה. הציפורים נעות לאחור. אנחנו לא. אני יודע את שהדברים החלו עם אחד מאותם העיוותים הארורים. העצמות שלי כואבות רק מלחשוב על זה. ברגע מסויים של בעיוות הוגדרנו מחוץ למגבלות הזמן. חלק מהעולמות לא זזים. אף פעם. אנחנו רק ממשיכים לשוטט עד העיוות הבא. כמו עכשיו.
אחד מהאחרים שבר את זרועה, בפעם הזאת. ידעתי שהדברים האלו יקרעו אותנו. נפלנו לתוך אוקיינוס סגול זרועה נרפאה בתוך שעה. העצים כאן הם מוזרים. אין להם נביחות. זה כמו להסתכל על עמודי תאורה עם שיחים נטועים להם בראש. אין עפר כאן. רק חול. חול אין סופי. זה כל מה שאני יכול לטעום, אבל אני אוהב את זה. על העצים יש טונות של פירות בצמרת וכמה מהאחרים מנסים להבין איך להשיג אותם. אני רק הולך לחכות לג 'ירפות. ג 'ירפות עם הצווארים הארוכים ביותר שראיתי מעודי. הם היחידים שלעד במקום הזה. אני אף פעם לא אשאר מספיק זמן בשביל ...
האחרים נעלמו. אני רק הסתכלתי על משהו וכלום. זה תמיד קורה לי. בסופו של דבר אני ארוץ בחזרה אליהם, והם יחמיצו כל אינטראקציה שבעצם מתרחשת כאן. אני לא בטוח למה אני היחיד שיש לו דיבור עם המדריכים הבכירים, שכך הם דורשים להיקרא. האחרים אומרים שהם אף פעם לא ראו אותם. אני יודע שהם חושבים שאני משוגע. יכול להיות. ניסיתי לספר להם על היער הזה. אתה רואה, אתה לא ממש יכול "פשוט ללכת" לתוך האזור המיוער הזה בפרט . אתה צריך להסתתר לתוכם. אני תמיד בוחר מקום תחת חבית ליד הקצה, כי אני יודע שזה עובד. אני רק מאחל, אפילו לאדם אחדשיוכל לחוות את העצים חבויים גם.
