הפעם הראשונה שפגשתי את היצירה של M83 היתה בחנות באלאנס בירושלים. תכלס את רוב הדיסקים שלי קניתי בתו השמיני כי היה שם יותר זול. אבל חוויית החיפוש שkי תמיד היתה מושלמת בבאלאנס. לפחות כל עוד היתה למוכרים סבלנות אל תיכוניסט מופנם. בפעם ההיא, המוכר הציע לי 3 אלבומים לשמיעה אחרי שהסברתי לו מה אני אוהב (מה שהוא נתן לי לשמוע שבוע שעבר..). הראשון היה Z של מיי מורנינג ג'אקט. לא אהבתי. אני עדיין לא אוהב. למרות שקראתי כל כך הרבה ביקורות על הלהקה הזאת. מבחינה מוזיקלית זה לא עשה לי כלום והמילים - אני לא שומע אותן אף פעם. האלבום השני היה של ברייט אייז, Lifted , פה כבר התחילה התאהבות, אבל היא הייתה מהוססת. ידעתי שאני שומע משהו לא רגיל וזה מה שחיפשתי, אבל זה לא היה כאילו נפתח לי עולם חדש מול הפרצוף. בדיעבד, חזרתי אחרי כמה חודשים לקנות את האלבום הזה ואחכ הורדתי כבר את כל השאר ונארתי נאמן לבחור עד שהוא איבד את זה אחרי קסדקה. האלבום השלישי פשוט העיף אותי עם השמיעה הראשונה.
M83 לא באמת עושה משהו חדש, זה הכל עניין של דיוק. ואם שומעים אותו באוזניות הוא מבדל אותך מכל מה שקורה סביבך, וצובע הכל באופטימיות של דיאודורנטים. האלבום שקניתי בזמנו היה Before the Dawn Heals Us . הוא לא מושלם, הוא אלבום של מפיק מוזיקלי, לא של יוצר. אני מקווה שברורה האבחנה הזו. John Parish הוא דוגמה טובה לזה.
עם הזמן הבחור הצרפתי הזה הלך והשתכלל, האלבום האחרון שלו כבר הביא לו הכרה נכבדת מאוד, והנה עכשיו הקרוס-אובר מגיע. תזכרו מה שאני אומר, האלבום הזה יככב גבוה מאוד בכל דירוגי סןף השנה. הוא מצליח לסכם את כל האינדי של עשר השנים האחרונות לתוך אלבום כפול, שלדעתי הוא מושלם.
פייסבוק הורדה, הורדה, הורדה
